ההסכם

פרק שלישי: שטח בלתי מוכר

הדירה הייתה מינימליסטית אך חמימה — לבנים חשופות, ריהוט עור, ואמנות שרמזה על טעם אישי ולא על עושר.

לרגע, איש לא זז. מרקוס היסס בפתח הדלת, לבו הולם בחוזקה. מבטה של אלנה עדיין תבע אותו; גופה היה שרוע על הספה, רגליה פסוקות — התגרות שקטה. דניאל צפה בהם, דומם, נוכחותו בלתי ניתנת לטעות, מעין זמזום נמוך של אנרגיה ביניהם.

בחצי חיוך ערמומי, אלנה קמה והניחה את כוס היין שלה על השולחן. מרקוס צפה בתנועת ירכיה כשנעלמה אל תוך חדר השינה, מותירה מאחוריה שובל של בושם ומתח.

השתיקה נמתחה.

מרקוס יכול היה להרגיש את מבטו של דניאל על עורו, חם ומעריך. אז, אלנה הופיעה שוב בחולצתו של דניאל; רגליה החשופות לכדו את אור הענבר, שיערה היה סתור, ושפתיה נפוחות מנשיקות של מישהו אחר. נשימתו של מרקוס נעתקה.

"היי," היא אמרה, והמילה הזו, הפשוטה כל כך, נשאה את כל כובד המשקל של מה שעתיד לבוא.

הוא חצה את החדר בארבעה צעדים. היא הריחה מזיעה ומאפטרשייב לא מוכר, וכשליטף את לחיה, עורה היה חם והדופק פרפר תחת אגודלו. הוא חיפש בעיניה חרטה ומצא רק רעב. הנשיקה שלהם הייתה עמוקה, נואשת, עם טעם של דניאל ושל יין ושל משהו חדש — משהו כמעט מפחיד בעוצמתו.

כשנפרדו, שניהם נושמים בכבדות, הוא הפך מודע לדניאל שצפה בהם ממרחק של כמה צעדים. לא מתפרץ, לא נסוג — פשוט נוכח, מבטו אוצר בתוכו משהו מורכב יותר מתשוקה גרידא.

ידו של דניאל נחה קלות על גבו התחתון של מרקוס. זה לא היה לא נעים — פשוט לא מוכר. טריטוריה חדשה מכל בחינה.

אלנה הושיטה יד ואחזה בידו של מרקוס, ואז הושיטה את ידה השנייה לעבר דניאל, שצעד קדימה כדי לאחוז בה. שלושתם עמדו מחוברים בשרשרת שבירה, האוויר ביניהם טעון במשהו שעדיין לא היה לו שם.

"מה קורה עכשיו?" מרקוס שאל את השאלה, מופנית לשניהם, ואף לא לאחד מהם.

אלנה הביטה בו — בשניהם — וחייכה.

"כל מה שנרצה," היא אמרה ברכות. "זה הרי כל העניין בזה, לא?"